סליל בלי תווית — איך מגלים מה מוקלט עליו בלי להקרין

התשובה הקצרה: אפשר לגלות הרבה על סליל בלי תווית בלי להריץ אותו אפילו פעם אחת: הקופסה והפחית נושאות חותמות מעבדה ותאריכים, הלידר בתחילת הסרט לפעמים מודפס, ובהחזקה של הסרט מול האור רואים את הפריימים בעין — צבע או שחור-לבן, פוזיטיב או נגטיב, ילדים בחצר או סרט מצויר קנוי. רוחב הסרט והניקוב מגלים את הפורמט והתקופה: סופר 8 קיים רק מ-1965, ופס קול על סופר 8 רק מ-1973, לפי קודאק. מה שלא מתגלה בעין מתגלה אצלנו בבדיקה הידנית ובדקה הראשונה, שהיא עלינו.

זה המצב הנפוץ ביותר בארגז של סבא: עשרה סלילים, על שלושה כתוב משהו, ועל השאר כלום. הפיתוי הוא להוציא את המקרן הישן ולראות. אבל ההרצה הראשונה אחרי עשורים היא, לפי ספריית הקונגרס ו-NFPF, הרגע המסוכן ביותר בחיי הסרט, ולפי קודאק סרט שהתכווץ ביותר מאחוז אחד — כמו רוב הסרטים הישנים — כבר אינו בטוח להקרנה. לכן קודם קוראים, מסתכלים ומסיקים, ורק אז מחליטים.

מה מספרות הקופסה, הפחית והלידר?

קופסאות הקרטון של המעבדות נשאו לרוב חותמת של המעבדה, לפעמים תאריך פיתוח, ולעיתים כתובת של מי ששלח את הסרט לפיתוח — כלומר שם ועיר של מישהו במשפחה. פחיות מתכת נושאות תוויות שהודבקו בבית או מספר סידורי בעט. הלידר — הקטע הלבן, הכתום או השקוף בתחילת הסרט — נושא לפעמים הדפסה של יצרן הסרט או של המעבדה, ומדי פעם מישהו כתב עליו בטוש. כל פרט כזה מצמצם את השאלה מ"מה זה" ל"איזה אירוע זה".

מה רואים כשמחזיקים את הסרט מול האור?

מושכים בעדינות כמה עשרות סנטימטרים מהסליל, בלי כוח אם הסרט נדבק לעצמו, ומחזיקים אותו מול חלון או מנורה. הפריימים הזעירים נראים בעין, ובזכוכית מגדלה עוד יותר טוב. אם רואים צבעים — זה סרט צבע; אם רק גוני אפור — שחור-לבן. אם התמונה נראית טבעית, כמו שקופית קטנה, זה פוזיטיב, וכך רוב הסרטים הביתיים; אם השמיים כהים והפנים בהירות מדי — זה נגטיב, נדיר בחומר משפחתי ומרמז על הפקה. וכמובן, רואים אם זו חתונה בבני ברק או מיקי מאוס.

איך הרוחב והניקוב מגלים את הפורמט והתקופה?

רוחב הסרט וצורת החורים הם שעון היסטורי. סרט צר עם חורים גדולים הוא 8 מ״מ רגיל, שקדם לסופר 8; חורים קטנים ומלבניים ותמונה גדולה הם סופר 8, שקודאק הציגה ב-1965; פס חום-נחושת בשפה הנגדית לניקוב הוא פסקול מגנטי, שקיים על סופר 8 רק מ-1973 ואילך. חור יחיד במרכז הסרט בין הפריימים הוא 9.5 מ״מ פאטה; סרט רחב כפליים הוא 16 מ״מ. את ההבדל בין 8 לסופר 8 פירטנו במדריך ההבדל בין סופר 8 ל-8 מ״מ.

מה אם זה בכלל לא סרט משפחתי?

בארגזים ישנים יש כמעט תמיד גם סלילים קנויים: סרטים מצוירים, קטעי יומן קולנוע או סרטונים שנמכרו למקרנים ביתיים. הם נראים מקצועיים מול האור — תמונה חדה, כותרות מודפסות — ולפעמים יש עליהם תווית של חנות. שווה לזהות אותם מראש, כי אצלנו מחייבים רק על חומר משפחתי אותנטי: קטעים שאינם שלכם, לידרים ופריימים שרופים אינם מחויבים. ואם הסרט כהה, מכווץ או מלופף הדוק מדי למשוך ממנו בלי סיכון — לא מושכים ולא מחממים; סוגרים את הפחית ומצרפים אותה לשאר, לפי סדר הפעולות שבמדריך מצאתי סרטים של סבא. אם באותו ארגז יש גם קלטות וידאו, מדריך איזו קלטת וידאו יש לי יעשה להן את אותו סדר.

איך אנחנו מגלים מה על הסליל?

כל סליל שמגיע אלינו עובר בדיקה ידנית לפני הסריקה: ניקוב, גמישות, הדבקות, סימני ריקבון — וגם זיהוי פורמט, פסקול ותוכן. אחר כך הוא נסרק ב-Muller HDS+ של Filmfabriek, פריים אחר פריים, בלי מקרן ובלי מצלמה, גם כשהסרט מכווץ או שביר. הדקה הראשונה עלינו: אתם רואים בדיוק מה מוקלט על הסליל האלמוני לפני שאתם מחליטים אם להמשיך. ומי שרוצה לראות את זה קורה מוזמן לישיבה משותפת בסטודיו, לסרוק סליל אחד יחד מול המכונה. פרטי השירות בעמוד המרת סרטי 8 מ״מ וסופר 8.

שאלות נפוצות

מותר בכלל למשוך סרט מהסליל ביד?

כן, בעדינות ובידיים נקיות, אוחזים בשפות ולא בתמונה. אם הסרט מתנגד, נדבק או מריח כמו חומץ, עוצרים ומשאירים לבדיקה הידנית אצלנו.

אין שום כיתוב, לא על הקופסה ולא על הסרט. אפשר עדיין לתארך?

בערך: הפורמט נותן גבול תחתון — סופר 8 לא לפני 1965, פס קול לא לפני 1973 — והתוכן עצמו, הבגדים והמכוניות, עושה את השאר.

מצאתי סרט מצויר קנוי בין הסלילים, לסרוק אותו?

אפשר, אבל לא חייבים: אצלנו מחייבים רק על חומר משפחתי אותנטי, וקטעים שאינם שלכם לא נכנסים לחשבון.

כמה עולה לגלות מה יש על סליל אלמוני?

כלום. הבדיקה הידנית והדקה הראשונה הן עלינו, ורק אחרי שראיתם מה יוצא אתם מחליטים אם להמשיך.