טלפון050-2514464
פקס03-5610368

נחמן אינגבר / נשים בקולנוע / לין רמזי מול טרנטינו

אני זוכרת את השיעור הראשון של נחמו אינגבר בביה"ס לקולנוע בסם שפיגל, היינו אז סטודנטים צעירים ויהירים ואילו נחמן היה ועודנו איש קולנוע ותיק, מרצה בחסד ומנהל אמנותי מטעם קרן רבינוביץ', נחמן נכנס לכיתה בחן אותנו אחד אחד ופתח בסיפור "המלצרים", אני לא זוכרת את הסיפור אחד לאחד אלא את המסר הכללי שהוא שרוב הסיכויים שלא נצליח להתפרנס מקולנוע ולכן שנכין את עצמינו לעוד הרבה שנים של חיי מלצרות (מה שלצערי הרב כיום אני מבינה עד כמה הוא נכון, מאוד קשה להתפרנס מקולנוע בארץ) כשהוא סיים הוא סקר את בנות הכיתה ואמר "אז אתן הדור הבא של הקולנועניות שיציל את הקולנוע הישראלי", למה הוא פנה דווקא לבנות הכיתה? כי נשים בקולנוע הן סיפור עגום וכי לנחמן יש חוש הומור ציני אנגלי, בדר"כ נשים בתעשיית הקולנוע מתפרנסות כעורכות, נערות תסריט, מפיקות (בפועל) ומלהקות, נשים יוצרות שמביימות אפשר לספור על יד אחת, אפילו שהמצב הולך ומשתפר עם השנים (כתבה בהארץ על בימאיות ישראליות).
בימים האחרונים נתקלתי בעוד פרט עגום שקשור לנשים וקולנוע, בסקר שנערך במגזין sight & sound מבקרי קולנוע דירגו את 250 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, ברשימת ה-50 הסרט היחיד בבימויה של אישה הוא ז'אן דילמן (Jeanne Dielman) של שנטל אקרמן שנעשה בשנת 1975, אקרמן היא הבמאית הראשונה שנכנסה אי פעם לרשימת ה-50, אחריה במקום ה-78 מופיע הסרט Beau Travail של קלייר דניס, בסה"כ מתוך 250 סרטים שדורגו רק שישה סרטים הם של במאיות – אפשר לשאול למה זה משנה מי ביים את הסרט, העיקר שהוא טוב? כמי שרוצה יום אחד לביים סרט עלילתי באורך מלא אני חושבת שזה חשוב שהקול הנשי יהיה מיוצג באמנות השביעית, ובקול נשי ליוצרת במאית אישה שחתומה על הסרט, בבימוי הנשי קיימים דקויות וניואנסים שמסתתרים מתחת לפני השטח, הוא בימוי יותר שקט במובן שברוב סרטי הנשים לא תראו פיצוצים ומרדפי מכוניות אלא התמקדות בדמות אחת וחקירתה לעומק, כמובן שזאת הכללה גסה מאוד אבל עדיין אני חושבת שזה נכון מבחינה המקרו. הבמאית הטובה ביותר בעיניי שפועלת היום היא לין רמזי, לין התגלתה בסרטים הקצרים שלה שבעיניי הם שיר הלל לסרט הקצר, שניים מהסרטים הקצרים שלה "three small death" ו- "gas man" (שהעליתי אותו לצפייה בבלוג) זכו בפרס הסרט הטוב ביותר בקאן, אחרי כן היא ביימה שלושה פיצ'רים שהאחרון שבהם הוא גם המוכר והמסחרי ביותר "We Need to Talk About Kevin" , לין רמזי היא אולי דוגמא מובהקת למה שטענתי קודם, הסרטים שלה הם סך כל הפרטים הקטנים, הניואנסים, המבטים, החפצים שמרכיבים את הסרט ומספרים את הסיפור בצורה המובהקת ביותר, יש בסרטים שלה עצב שפועם בשקט אך בחוזקה. בסרטים של טרנטינו למשל הליבידו שלו זועק מכל פריים ופריים, אלו סרטים שמרוח עליהם שגבר ביים אותם ורוב הזמן הזין שלו עמד, גודאר פעם אמר שבשביל לעשות סרט צריך אקדח ואישה, הסרטים של טרנטינו הם תמצית המשפט הזה בייחוד Kill Bill המופתי. הסרטים של טרנטינו הם גם כיף, כיף טהור, מה שאי אפשר בדר"כ להגיד על סרטים שנשים מביימות, אבל מנעד הרגשות והתחושות הוא כל כך רחב ואנחנו חווים חוויה אחרת, שהיא גם משמעותית וחשובה, בסרט של יוצר אתה חווה את העולם דרך עיניו ואני רוצה לחוות סרטים דרך נקודת מבט נשית וכמה שיותר נשים יביימו זה יותר טוב מבחינתי, כי כרגע הבימאיות היוצרות הן מעטות, מעטות מדי.

השאירו תגובה